וקרום של מוח. משנה ר''פ א''ט (דף מ''ב) ניקב קרום של מוח ובפסקא רב ושמואל דאמרי תרווייהו וכו' (עיין בכ''מ). ומפרש רבינו דאמרי לה עד דאינקיב תתאה ר''ל דבתתאה לחוד סגי וראיה לדבריו דאמר שמואל וסימניך וכו' וכיון דנתן הסימן בתחתון משמע דבדידיה לחוד תליא מילתא והרא''ש ז''ל בפסקיו כתב סברא אחרת: וקנה הכבד. שם (דף מ''ה:) תלתא קני הוי וכו' (עיין בכ''מ הל' ח'). מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבדא דכבדא כריאה ע''כ. וי''ל דרבינו פוסק כל''ק ומש''ה כתב למטה ואם נמצאת בסמפון הגדול וכו' הרי זו מותרת משום דקנה הגדול של כבדא הוא ככבדא ולא איכפת לן כלל אם ניקב וכן כתב כאן ובפרק שביעי דקנה דריאה כריאה דמשמע דהוא כל''ק וכל זה איירי בקנה הכבד הגדול דהכי משמע דקאמר תלתא קני הוו וכו' דהם גדולים אבל בקני הכבד הקטנים ודאי שהם במשהו וכמ''ש לקמן וטעמו אבאר בהלכות וזה שכתב בקני הכבד הם המזרקים שכתב לקמן. וגמרא דתלתא קני הוו וכו' ולא איירי בהו כלל. זה נ''ל בדעתו ז''ל אבל הראב''ד ז''ל הבין בדברי רבינו שפסק דריאה כריאה ודכבדא כריאה בתרווייהו לחומרא משום דמספקא לן אי הלכתא כמר בר רב אשי או כדאמרינן וכדכתבו התוס' שם לכך פסק לחומרא וכדפסק רבינו חננאל ולהכי נראה לומר שמה שפסק לקמן קני הכבד והם המזרקים יצא לו לרבינו משום דפסק לחומרא דכבדא כריאה ומשמע ליה דבכל קני הכבד קאמר בין קנה גדול בין הקטנים ולדעתו ז''ל בכל קני הכבד בין גדולים בין קטנים פסק רבינו במשהו ומה שכתב לקמן דאם נמצא מחט בסמפון הגדול מותרת היינו משום דלא חיישינן דניקב דכיון שהוא רחב ודאי שהמחט שבא דרך שם לא נקבו אבל אם נקבו ודאי דאסור ומה שאמר כאן קנה הכבד ר''ל בין גדולים בין קטנים אבל דעתו נראה לי כמו שביארתי ואיסור קני הכבד הקטנים מטעם אחר יצא לו כאשר נתבאר בהלכות: והקיבה. שם (דף מ''ב) במשנה דריש פרקין: והמסס ובית הכוסות וכרס ודקין. שם במשנה:

ומשיתחיל המוח לימשך כו'. שם (דף מ''ה) כל מה שבקדרה נדון כמוח התחיל לימשך נדון כחוט השדרה ומהיכן וכו' כמין שני פולים וכו' ופולין עצמן איני יודע ומסתברא כלפנים ולכך סתם רבינו וכתב ניקב חוץ לפולין מותר אבל פולין עצמן ולפני הפולין אסור:

המוח עצמו וכו'. שם (ע''ב) גבי מוח שבחוט השדרה אמרו נתמרך פסול נתמסמס פסול וכו' המרכה כל שנשפך כקיתון מסמסה כל שאינו יכול לעמוד בעי ר' ירמיה אינו יכול וכו' וכתבם רבינו ריש פרק תשיעי וכאן כתב דין נתמרך ונתמסמס במוח שבראש שלמד מדין מוח שבחוט מכל שכן ודין אינו יכול לעמוד מפני כובדו לא שייך אלא במוח שבחוט ולכך לא כתבו כאן אלא שם: או נתמעך. זהו פירוש למה שאמרו שם נתמזמז כשר:

הלב שניקב וכו'. שם בפסקא בעי ר' זירא לבית חלל קטן או לבית חלל גדול א''ל אביי מאי תבעי לך מי לא תנן רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות וכו' הכי השתא התם לבית הסמפונות וכו' הכא לבית חללו מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן ע''כ. ולכאורה נראה דליכא פשיטותא כלל דר' זירא דחי פשיטותא דאביי ונשאר הדבר בספק. וא''כ יש לתמוה על רבינו איך כתב שהיא טרפה ודאית ולא כתב ספק ואדרבא לכאורה נראה פשט הגמרא דעדיין לא איפשיטא הבעיא. וי''ל דנראה לו לרבינו דמדקאמר גמרא בתירוצא מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן לשון דפשיטותא הוא וה''ק ליה ר' זירא לאביי השתא דאמרת לי דרבה מפרש דלבית הסמפונות ר''ל לסמפון גדול א''כ בעיא שלי היא פשוטה דמדלא נקט כאן לבית חלליה כמו דנקט שם לבית הסמפונות משמע דס''ל מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן וכן הרא''ש ז''ל סובר דפשיטותא הוא וכדברי רבינו:

מרה שניקבה וכו'. שם (דף מ''ג):

נזייה שנמצאת במרה וכו'. שם (דף מ''ט) ההיא קשיתא דאשתכח במרה וכו' (עיין בכ''מ) ופירש''י אע''ג דלא נפקא שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצים להוציאה לפי שהסמפון דחוק. מרבל הוא דרביל ליה על ידי נענוע וכו'. ורבינו כתב לשון סתם ומשמע בכל גוונא אע''ג דלא נפקא ולא הוצרך לבאר:

קנה הכבד וכו'. שם (דף מ''ח:) ההיא מחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא סבר מר בריה דרב יוסף למטרפה א''ל רב אשי אילו אשתכח בבשרה כהאי גוונא הוה טריף מר אלא אמר רב אשי חזינן אי קופא לבר וכו' (עיין בכ''מ) ע''כ. ופירש''י ז''ל שאין אסור בכבד מצד עצמו כלל לא בבשר ולא במזרקים אלא כשקופא לבר ר''ל לחלל הגוף אמרינן שנקב הושט משום דאי אפשר שנכנס דרך הקנה דבאיזה צד נכנס אי קופא למטה ובא לסמפונות הכבד ונקב ויצא הקופא לבר זה אי אפשר שאין הקופא מנקבת ויצאה לחוץ ואי נכנס החודא לצד מטה ונכנס ונקב א''כ לא הוה ליה למיפק לבר אלא החודא לא הקופא אלא על כרחין ודאי שנכנס דרך החודא למטה וכיון שהושט רך נקב ונקבו הדקין ויצא לחלל הגוף ובהיותו בחלל הגוף נכנס דרך חודו לכבד ונשאר הקופא לבר ולהכי טרפה דודאי נקבו הדקין אבל אי קופא לגיו כלומר לתוך הכבד וחודו לצד חוץ נאמר ודאי שנכנס בקנה וחודו למטה ונכנס לסמפונות הכבד ויצא בחודו לחוץ. זהו פירש''י ז''ל. אבל רבינו אינו חושש כלל לביאת המחט דרך הושט ולכך פירש ודאי שהאיסור בא מצד מזרקי הכבד עצמו ופירש הוא כך אי קופא לבר כלומר הקופא שהוא הראש הוא לצד חוץ מהכבד שהוא לצד הקנה אז ודאי נקובי נקוב שזה נכנס דרך הקנה וחודו למטה ונכנס בסמפונות הכבד ונקב המזרקים כיון שחודו לצד הכבד אבל הראש העגול לגיו ר''ל לצד הכבד וחודו לצד הקנה אז ודאי הקנה בלע זה המחט וקופא למטה וכיון שחודו למעלה וקופא לצד מטה אי אפשר ודאי לינקב המזרקים כלל ואמרינן ודאי שדרך הסמפון בא לכאן ולא נקב הסמפון כלל. זה נראה פירושו ז''ל ויש לי קושיות על דבריו דאין סוגית הגמרא מתיישב כלל לפירושו. חדא דמה מקשה רב אשי אילו אשתכח בבשרא כי האי גוונא היה מטריף מר דמאי קושיא היא זו שאני ושאני דהיכא דאשתכח בבשרא ליכא למיחש כלל אבל הכא איכא למיחש לסמפונות שהן מזרקי הכבד בשלמא לפירוש רש''י שאין איסור כלל בכבד אפילו במזרקי פריך שפיר דמאי שנא הכא מהיכא דאשתכח בבשרא אבל לפירוש רבינו קשה. עוד קשה מאי מקשה בגמרא ומאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה ולא אמרינן ליחזי אי קופא לבר אי קופא לגיו דאיך יתיישב זה לפי פירושו שאינו חושש לכניסת המחט דרך הושט כלל ואם יתיישב כך דר''ל ליחזי אי קופא לבר כשהוא מצד אחד אי קופא לצד הכרס וחודו לצד בית הכוסות אז ודאי נאמר שנכנס ונקב משני צדדין ואע''פ שלא ראינו שנקב אלא מצד אחד אימור עבר משני צדדים ולא ראינו אותו או שהוגלד כמו שאנו אומרים שנקב המזרק אע''פ שאין אנו רואים אותו ואפילו ניישב כן הקושיא אין מובן לתשובה כלל דהתם שנינו הכי אמרי' התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין דחקוה וא''כ אדרבא כיון דאוכלים ומשקין דחקוה יותר יש לחוש כשנכנס דרך חודו דכיון דחודו למטה נוקב דאוכלין ומשקין דחקוה ונ''ל לומר דה''פ כיון שאתה לא חילקת בין קופא לבר או קופא לגיו משמע דסבירא לך דלא בעיא נקיבת סמפון דנקיבת סמפון שהוא המזרק שהוא קשה קצת ודאי שאינו נקב בשקופא לגיו ובשלמא בשר הכבד ודאי שהוא ינקב אע''פ שקופא לגיו ונכנס דרך הקופא לצד מטה מ''מ הקופא מנקב הבשר הרך ובכי הא אתי שפיר גבי ריאה דאם נמצאת חתוכה פסולה כשנמצא בה מחט כדכתב רבינו לקמן פ' שביעי ולא חילק בין קופא לבר או קופא לגיו כמו שחילק כאן אלא ע''כ צ''ל דאפילו קופא לגיו כיון (דאין) דאיסור הריאה מטעם הבשר לבד הוא ודאי דאפילו הקופא מנקב הבשר אבל המזרק ודאי שאם הקופא למטה אינו מנקב אותו ולכך הקשה דמאי שנא הא מבשר בעלמא דאין איסור הכבד משום בשרו כלל וכיון דלא אינקיב מזרק אמאי אסרה ליה לכך תירץ רב אשי דודאי משום איסור מזרק הוא ונחזי אי קופא לבר או לגיו וכו' כדפירש''י והקשה מאי שנא ממחט שנמצאת דמצד אחד כשרה וניחזי אי נכנס דרך חודו אימור שנקב משני צדדים כדפרישית ותירץ כשנמצא מצד אחד אימור אע''פ שהיה רוצה המחט לצאת מהצד השני אוכלין ומשקין דחקוה ולא הניחוה לצאת ולא יצאה אלא הצד הזה ולכך כשרה כשלא ראינו שנקב משני צדדין והתירוץ הוא בהפך מתירוצו של רש''י ז''ל. כך נראה לי לבאר דבריו. ובהשגות השיג על רבינו פירוש שהוא מפרש שהאיסור לא בא אלא מצד קני הכבד. ונראה שהבין דמה שאמרו בגמרא דכבדא כריאה היא אפילו על קני הכבד הקטנים ומזה יצא לו מ''ש ואין דעת רבינו כן כמו שביארתי. עוד השיג על מה שכתב והיה הקצה החד לפניו וכן כתוב שם אין בכאן תבלין וכו' כוונתו לומר דבשלמא לפירושו שהוא כפירוש רש''י ז''ל ע''כ כשקופא לבר ודאי שנקב הושט והדקין משום דא''א שנכנס מחט זה דרך הקנה כדפרישית אבל לפירוש רבינו אפילו שנאמר שנכנס בקנה וחודו למטה אי אתה יכול לומר דודאי בידוע שניקבה כמו שכתב רבינו דכבר אפשר דאע''פ שנכנס וחודו למטה בא דרך הסמפונות ולא נקב כלל. ויש ליישב לרבינו דמה שכתב בידוע שניקבה ר''ל קרוב לודאי דכיון דנכנס בקנה וחודו למטה ודאי דחודו הוא נכנס ונוקב הסמפונות דהוא חד מאד:

ואם נמצאת בסמפון גדול וכו'. שם ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא רבא דכבדא וכו' וכבר נתבאר:

וחלב חיה וכו'. שם בעי רבי זירא חלב חיה מאי ופשט אביי נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מהדק ע''כ. ופירש רבינו שזה דוקא בחלב שכנגדו בבהמה אסור אבל מה שכנגדו בבהמה מותר מהדק והאי לא הוה מיבעי לן כלל וכן פירשו המפרשים ז''ל: וחלב המעי האחרון וכו'. היינו חיטי דכרכשא:

וכן המסס ובית הכוסות שניקב מהן לחוץ וכו'. שם במשנה (דף מ''ב) המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ ע''כ. ואינו ר''ל שניקב נקב מפולש אלא כפירש''י ז''ל דה''ק שניקבו זה או זה שלא במקום חבורם לאפוקי ניקבו במקום חיבורם דהוי אחד לתוך חלל חבירו וכך הם דברי רבינו:

מחט שנמצאת בעובי וכו'. שם (דף נ':) ת''ר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו' (עיין בכ''מ) עוד שם מעשה וכו' ובא לפני רבינו מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וכו' (עיין בכ''מ). א''כ נראה מן הגמרא דכשיש קורט דם אע''פ שאין הנקב מצד אחד אמרינן ודאי דמשני צדדין הוא אע''פ שלא ראינו וא''כ יש לתמוה על רבינו שבעינן שנראה שהמחט אשר הוא בחוץ בעובי בית הכוסות שיהיה הנקב עובר מעבר אל עבר וגם צריך שנראה טיפת דם ולמה לי תרתי בטיפת דם לחוד סגי דודאי היכא דאיכא טיפת דם ניקב משני צדדים ולכך כתב בהשגות א''א אין זה מיושר ע''כ. אבל יש לתרץ דאין הכי נמי דבטיפת דם לחוד טרפה אבל כתב כן רבינו להודיענו דאפילו דהוא מפולש משני צדדין לא מהני אלא אם כן איכא טיפת דם אבל טיפת דם לחוד סגי ומפרש דברייתא נמי דקאמרה נמצא עליה קורט דם הכי קאמרה דאפילו משני צדדין בעינן קורט דם. עוד נראה מדברי רבינו דמחט זה נמצא בחלל הגוף ומ''מ מצד אחד כשרה שכן כתב ואם נמצא נקב מפולש לתוך חלל בית הכוסות משמע דהמחט בחלל הגוף על בית הכוסות ומ''מ צריך שתהא מפולש. אבל מדברי הגהות אשירי ומדברי רש''י ז''ל לא משמע כן דרש''י ז''ל גבי מעשה המחט שבא לפני רבי שנמצאת בעובי בית הכוסות בפנים משמע דהצריך שיהיה בפנים שאם המחט בחוץ אפילו שהוא מצד אחד ואינו מפולש פסול משום דדילמא עייל בושט ונקב הושט והדקין אבל רבינו אזיל לטעמיה דלא חייש למעלה גבי כבד דילמא עייל דרך הושט ולכך מפרש שאפילו שנמצא מבחוץ בחלל הגוף מצד אחד כשר דלא מחזקינן ריעותא דנכנס דרך הושט. והנה נראה מלשון רש''י שצריך שיהיה על המחט אבל רבינו פירש שיהיה במקום הנקב. ובהשגות א''א הטיפה צריכה שתמצא בחוץ ע''כ. דכיון דאמרינן דטעמא הוא דידוע דקודם שחיטה הוא מפני שהמחט נקב ואותו הדם נסרך במחט א''כ צריך שנמצאת הדם מבחוץ כדי שנאמר שאותו הדם שיצא במחט נסרך מבחוץ למחט ומפני שהמחט שם הוא נסרך. אבל אם לא נמצא כנגד פי המחט איך נאמר שהדם מיסרך סריך אם הוה סריך כנגד פיו הוה ליה למסרך:

בהמה שהלעיטה וכו'. שם (דף נ''ח:) הלעיטה חלתית מותרת ואוקמוה שם בקרטין טרפה וז''ש קורט של חלתית: ואם ספק נוקב וכו'. כתב הר''א ז''ל בדיקת הדקין קשה ע''כ. וכבר ביארתיו למעלה: הדרא דכנתא כו'. שם (דף מ''ח) האי הדרא דכנתא דאנקיב להדי חבריה חבריה מגין עליה:

ומעיים שנקבו כו'. (דף נ') תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר מעיים שניקבו וכו': בני מעיים כו'. בפ''ק (דף ט') בעיא דרבי אבא:

בני מעים. משנה פרק אלו טרפות (דף נ''ו:) יצאו בני מעים ולא ניקבו ובגמרא לא שנו אלא שלא הפך וכו':

המעי האחרון כו'. שם (דף נ') אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה וכו' (עיין בכ''מ) וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ופירש רבינו ד' אצבעות ורש''י פירש אצבע א':

העוף אין לו וכו' אבל שאר הזפק שניקב וכו'. שם (דף נ''ו) במשנה ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ואמרו שם איבעיא להו הורו בטרפחת להיתרא וכו' בזפק להיתרא או דילמא הורו בטרפחת וכו' להיתרא כרבי בזפק אבל כרבי בזפק לא ס''ל זו היא גירסת רבינו וההלכות וגירסת התוספות ולהכי פסק רבינו בטרפחת להיתרא ובזפק לחומרא לאיסורא אבל לפי גירסת רש''י דעל הספק בטרפחת כמו בזפק ואם רבינו היה גורס כך היה פוסק לחומרא בטרפחת גם כן ואפשר שאפילו לגירסת רש''י ז''ל פסק בטרפחת להיתרא משום דבפ''ק דסנהדרין חשיב ליה טועה בדבר משנה:

הטחול וכו'. שם (דף נ''ה:) ולית הלכתא כרב עוירא ודרב עוירא נמי לא אמרן וכו':

כל אבר וכו'. דין זה הוא מחלוקת בין הפוסקים ועיין בפסקי הרא''ש:

המעי היתר שתטרף וכו'. שם (דף נ''ח:) העיד נתן בר שילא כו' (עיין בכ''מ). ויש לתמוה על רבינו חדא דבגמרא נראה דבעוף כשר בכל ענין דמה שאמר במה דברים אמורים וכו' היינו בבהמה אבל בעוף כשר בכל ענין ועוד כיון דהוא ז''ל פסק והוא דהדרי וערבי אמאי לא הזכיר עד כאצבע כלומר שלא יהיו מתפרדין אלא עד רוחב אצבע ואח''כ יתחברו. ולכן נ''ל שהוא גורס כגירסת ההלכות והיא גירסת ה''ג הביאה הרא''ש ז''ל בפסקיו וה''ג בשלמא למ''ד אע''ג דלא הדרי וערבי היינו דקתני עד כאצבע מלמעלה אלא למ''ד הוא דהדרי וערבי מאי עד כאצבע עד כאצבע מלמטה ע''כ. ונראה שהוא מפרש בד''א דקאי בין אעוף ובין אבהמה כלומר בד''א דאמרינן דבבהמה פסולה ובעוף כשרה שכן דרכו היכא דיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום אחד אם כלין עד כאצבע בין בעוף בין בבהמה כשרה אבל אם לאו הכי פסולה בין בעוף בין בבהמה והוא מפרש עד כאצבע ר''ל שמתחברים שניהם והם נעשים כאצבע אחת כלומר כחוט אחד שהוא דבר אחד ודמיון האצבע לענין החבור שהם גוף אחד כאצבע אחת והשתא קאמר דבשלמא למ''ד אע''ג דלא הדרי וערבי ר''ל כאצבע מלמעלה היינו עד כאצבע כלומר שהם יוצאים ממקום אחד והם מחוברים כאצבע אחד ביציאתם ובהכי סגי אע''פ שאח''כ יתפרדו אלא למ''ד והוא דהדרי וערבי מאי עד כאצבע דמשמע דכשיתחברו למעלה במקום יציאתם ויהיו עד כאצבע אחת סגי אע''פ שאחר כך יתפרדו ותירץ דלמ''ד דהדרי וערבי כלומר עד כאצבע מלמטה כלומר שלמטה יתחברו ויעשו כאצבע מחובר והשתא רבינו פסק לחומרא כמ''ד דהדרי וערבי וא''ש. זה נ''ל נכון דאי אפשר ליישב גירסתנו לפי דברי רבינו אפילו נפרש שדמיון האצבע הוא לענין החבור משום דכשתירץ למאן דאמר אע''ג דלא הדרי דהיינו כאצבע מלמטה כלומר יתחברו ויהיו אצבע אחת קשה א''כ היינו מ''ד הדרי וערבי ואין בין זה לזה כלום לכך נראה דגירסתו כגירסת הרי''ף ז''ל ובהרי''ף נפרש ג''כ פירוש זה אע''פ שהרא''ש ז''ל לא פירש כן בדבריו אבל בדברי רבינו נ''ל מוכרח מ''ש: